Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צילום דיוקן’

תיעוד חברתי לא היה קיים בצילום הישראלי עד לשנות השבעים.[i] מבין הצלמים הראשונים שהחלו להפנות את מבטם לסוגיות חברתיות בישראל, בלטו מאד צלמי הקיבוצים. זה קרה בפרק זמן קריטי בהתפתחות החברה הישראלית של מעבר מחברה המדגישה את הקולקטיב לחברה המדגישה את האינדיבידואל. הקיבוצים עצמם חוו טלטלה קשה ורובם המכריע חדלו להיות חברה שיתופית ועברו הפרטה.

גולן ונדב ברפת, 2007

גולן ונדב ברפת, 2007

יהושע זמיר צילם בשנות ה-70 את חברי המושבים ירדנה ובית יוסף, את חברי קיבוצו עין דור ואת תושביו הערבים של כפר מיסר השכן. במחצית הראשונה של שנות השמונים צילם מתי חלילי את חברי קיבוצו משמר העמק בחדריהם ובאותן השנים תיעד יעקב שופר, חבר קיבוץ שדה יואב, את אנשי השכונות בירושלים. באותה התקופה החל גם בועז לניר, חבר קיבוץ שער העמקים, לתעד את חברי קיבוצו. בניגוד לאלה שנזכרו למעלה, בועז לניר לא הפסיק את הפרויקט שלו והוא נמשך ברצף עד היום. זהו למעשה פרויקט הצילום החברתי הארוך ביותר שמתקיים בישראל והוא מציע הצצה נדירה לתא חברתי והשינויים העוברים עליו במהלך שלושים שנה.

בועז לניר נולד בקיבוץ שער העמקים והחל מ-1981 עסק בצילום עיתונות. במקביל המשיך כל העת בצילום אישי ובצילום חברתי והציג מדי פעם בתערוכות.

בועז החל בתיעוד הותיקים, מקימי הקיבוץ, שהיו אז בגדר "עולם הולך ונעלם" ומאז כבר אינם איתנו. בהדרגה הרחיב את היריעה והחל לצלם גם משפחות, זוגות, צעירים, מתנדבים ועובדים שכירים בקיבוץ.

אילן, רוני ואריאל במפעל, 1986

אילן, רוני ואריאל במפעל, 1986

במהלך התקופה עבר בועז מצילום במצלמת 35 מ"מ למצלמת 6X6 וכך השתנה גם פורמט התצלומים. הסדרה כולה צולמה בשחור-לבן ויש בה שילוב מיוחד של צילום דיוקן, תיעוד חברתי וצילום מבוים תוך הקפדה על הערך האסתטי.

בתערוכה שתפתח ביום חמישי בגלריה אינדי יוצגו לראשונה מבחר תצלומים מהסדרה המאפשרים הצצה לשינויים החברתיים שחווה הקיבוץ המהווים מראה לחברה הישראלית.

יוגב ומיטל בלול, 2013

יוגב ומיטל בלול, 2013

  • [i] תיעוד חברתי בצילום (Social Documentary Photography) הוא צילום שמטרתו לעורר מודעות לסוגיות חברתיות תוך הפניית המבט לאינדיבידואלים וקבוצות בחברה.

Read Full Post »

דיוקנה של גב' הולביין עם שני ילדיה היא לפי מיטב ידיעתנו היצירה הראשונה בה מתאר אמן מערבי את משפחתו. מכאן התפתחה מסורת מפוארת של יצירות בהן מתאר האמן את עצמו עם בת זוגו, עם ילדיו, עם קרובי משפחה וגם משרתיו. במאה השנה האחרונות, גם נשים אמניות החלו לעשות כך.

Hans Holbein, The Artist's Family, 1528, Oil on paper mounted on wood, 77x64 cm, Öffentliche Kunstsammlung, Basle

Hans Holbein, The Artist's Family, 1528, Oil on paper mounted on wood, 77×64 cm, Öffentliche Kunstsammlung, Basle

התמונה צוירה על-ידי הולביין בעיר באזל בו היא מצויה עד היום. זוהי תמונה מיוחדת שכן היא אחת היצירות היחידות שהולביין צייר שלא לפי הזמנה. הולביין מתאר בריאליזם נוקב את אשתו אלסבת' (Elsbeth Binzenstock) ואת שני ילדיו: קתרינה שעוד טרם מלאו לה שנתיים ואת פיליפ בן ה-7. דיוקן זה מבוסס על הנוסחה הקלאסית של המדונה והילד עם יוחנן המטביל, ובעיקר על המדונות של רפאל.

Peter Paul Rubens, The Artist and His First Wife, Isabella Brant, in the Honeysuckle Bower, c. 1609-10, Oil on canvas, 178x136 cm, Alte Pinakothek, Munich

Peter Paul Rubens, The Artist and His First Wife, Isabella Brant, in the Honeysuckle Bower, c. 1609-10, Oil on canvas, 178×136 cm, Alte Pinakothek, Munich

אחד הדיוקנאות היפים של אמן עם רעייתו הוא ללא ספק הדיוקן העצמי של רובנס עם אשתו הראשונה איזבלה ברנדט שנעשה מעט לאחר נישואיהם ב-1609. רובנס מציג את עצמו כג'נטלמן אריסטוקרטי כשידו מונחת על ידית החרב ולא כצייר האוחז פלטה ומכחולים. איזבלה והוא יושבים בגן מתחת לשיח יערה הנמצא בשיא פריחתו.

Jacob Jordaens, The Family of the Artist, c. 1621, Oil on canvas, 181x187 cm, Museo del Prado, Madrid

Jacob Jordaens, The Family of the Artist, c. 1621, Oil on canvas, 181×187 cm, Museo del Prado, Madrid

הצייר הפלמי יעקב יורדנס היה צעיר מרובנס כמעט בדור והושפע ממנו מאד. כאן הוא מתאר את עצמו יושב בגן הבית ואוחז בלאוטה. אשתו, אנה קתרינה ון נורט (Anna Catharina van Noort), יושבת ממולו ולצידה ביתם הקטנה אליזבת. הצייר טרח מאד להדגיש את הצלחתו הכלכלית: לא רק שיש לו בית מפואר עם גינה, אפילו המשרתת הניצבת במרכז לבושה ובתמונה ואוחזת סלסלה עם פירות אקזוטיים שיובאו מארצות חמות יותר מפלנדריה.

עדי שמעוני, אווה בכובע פרווה, מתוך התערוכה "אווה", 2014

עדי שמעוני, אווה בכובע פרווה, מתוך התערוכה "אווה", 2014

הצלם הישראלי עדי שמעוני הציג לפני כמה חודשים סדרת צילומים המתעדת את רעייתו אווה. כאן היא מתוארת בפרופיל מלכותי כשהיא חובשת כובע פרווה וחושפת את קעקועיה. לי היא הזכירה את ססקיה של רמברנדט (זאת לא חכמה, כמעט כל דבר מזכיר לי את ססקיה של רמברנדט!)

Rembrandt, Saskia, c. 1634, Oil on panel, 100x79 cm, Staatliche Museen, Kassel

Rembrandt, Saskia, c. 1634, Oil on panel, 100×79 cm, Staatliche Museen, Kassel

רמברנדט מתאר את ססקיה לבושה בשמלה אקזוטית וחובשת כובע רחב שוליים מקושט בנוצה. זוהי תמונה רמברנדסקית טיפוסית המאופיינת על-ידי מעברים חדים בין אור וצל, צבעים חמים ומשיכות מכחול נמרצות באמצעותן מצליח רמברנדט להמחיש היטב את איכויות החומרים השונים (בעיקר יפה הצווארון והשרשרת שעליו). רמברנדט מציג את ססקיה כפי שהייתה, עדינה, שברירית ומעט מלנכולית.

Max Beckmann, Double-Portrait. Max Beckmann and Quappi, 1941, Oil on canvas, 194x89 cm, Stedelijk Museum, Amsterdam

Max Beckmann, Double-Portrait. Max Beckmann and Quappi, 1941, Oil on canvas, 194×89 cm, Stedelijk Museum, Amsterdam

אחד הזוגות האהובים עליי בתולדות האמנות הם הצייר מקס בקמן ואשתו השנייה מטילד פון קאולבאך (Matilde von Kaulbach) המוכרת יותר בכינוי קואפי (Quappi). בזמן מלחמת העולם השנייה ברחו בני הזוג לאמסטרדם, שם צייר בקמן את התמונה הנפלאה הזאת המציגה אותם פוסעים זה לצד זה כשהיא נשענת עליו בידה האחת ובשנייה אוחזת זר פרחים. התמונה נשארה באמסטרדם והיא נמצאת היום באוסף מוזיאון הסטדלייק. הנה הם כאן בצילום שנעשה הרבה לפני המלחמה.

Max and Quappi Beckmann in front of Hotel Stephanie in Baden-Baden, 1928

Max and Quappi Beckmann in front of Hotel Stephanie in Baden-Baden, 1928

לפני זמן מה כתבתי כאן רשומה על הדיוקנאות העצמיים של אייל פריד עם משפחתו. צלמים רבים בארץ חוקרים את עצמם ואת זהותם באמצעות המשפחה הקרובה. כך עושה גם הצלם פליקס קריס בסדרה כובשת שבה הוא מציג את עצמו עם הוריו בתצלומים אינטימיים המציגים אותם בחלל הבית. במהלך הסדרה מגלח פליקס קריס את שיער ראשו ועובר מעין מטמורפוזה שהיא גם התייחסות למתח שבין הזהות ה"רוסית" שלו ושל הוריו לבין הזהות הישראלית.

פליקס קריס, ללא כותרת, 2008

פליקס קריס, ללא כותרת, 2008

רלי אברהמי עוסקת כבר כמה שנים בצילום יומן משפחתי שבו היא מתעדת את חייה וחייהם של בני משפחתה הקרובים. כך גיליתי שיש לה שורשים בהולנד. גם בצילומים של רלי יש רגעים אינטימיים ומאד לא-הירואיים. בתצלום שאני מביא כאן היא מתעדת שלושה דורות של נשים במשפחתה במהלך טיול שורשים בהולנד.

 Reli Avrahami, The Netherlands, Family History Journey. Evening in the village of Bosch on Dune. Right to left: Dorit (my middle sister) her daughter Moran, Anat (my eldest sister) and my mother Zvia, May 25, 2008.  


Reli Avrahami, The Netherlands, Family History Journey. Evening in the village of Bosch on Dune. Right to left: Dorit (my middle sister) her daughter Moran, Anat (my eldest sister) and my mother Zvia, May 25, 2008.

אני, משפחתי וחיות אחרות / חלק א

Read Full Post »

רשומות רבות בבלוג קורמות עור וגידים בזכות זרז כלשהו. בדרך כלל המדובר ברעיון שאני מגבש בראש ושמתממש כתוצאה ממפגש מסוים. סדרת הרשומות הנוכחית נולדה (תרתי משמע) בזכות התצלום של גוסטבו סגורסקי המתאר את רעייתו סוניה, תצלום שהוצג בתערוכה שהתקיימה לא מזמן בבית האמנים בירושלים.

גוסטבו סגורסקי, סוניה

גוסטבו סגורסקי, סוניה

התצלום הזה כבש אותי ועמדתי מולו מהופנט. גוסטבו מצלם את סוניה כבר שנים ומפרסם חלק מהתצלומים בפייסבוק. הצילום הזה כבש אותי מכיוון שיש בו איכויות של ציורים מאת אמני מופת ומאידך ישירות וענייניות עכשוויים. העיסוק של גוסטבו בסוניה הזכיר לי אמנים אחרים שעסקו בבני ובנות הזוג שלהם או במשפחתם ומיד חשבתי על שניים מהבולטים שבהם – דירר ו-רמברנדט.

Albrecht Dürer, My Agnes, c. 1494, pen drawing in bistre on white paper, 156 x 98 mm, Vienna, Albertina

Albrecht Dürer, My Agnes, c. 1494, pen drawing in bistre on white paper, 156 x 98 mm, Vienna, Albertina

בשנת 1494 לערך הסכימו ביניהם שני ראשי משפחות בולטים מנירנברג לחתן את צאצאיהם זה עם זה. כך מצא את עצמו האמן אלברכט דירר מאורס לנערה אגנס פריי (Agnes Frey). כמו רבים אחרים בתקופתם אלברכט ואגנס לא התאהבו ואין לנו עדות מה חשו אחד כלפי השני מלבד הרישום המופיע כאן שיצר דירר מעט לפני החתונה. הרישום מציג את אגנס הילדה-אישה כשהיא שקועה בהרהורים, הוא חתום בתחתית בחתימת האמן ולצידה כתוב בגרמנית Mein Agnes, שמשמעו "אגנס שלי".

Rembrandt, Self Portrait with Saskia, 1636, etching

Rembrandt, Self Portrait with Saskia, 1636, etching

כשנתיים לאחר נישואיהם יצר רמברנדט את התצריב הזה המציג אותו ואת אשתו ססקיה. רמברנדט יושב ועוסק ברישום ואשתו יושבת לצידו. היא נראית לכאורה קטנה ודחוקה לקרן זווית, אך למעשה אמנים לא נהגו להציג את הרעייה מלווה אותם בשעת עבודתם; העובדה שרמברנדט עושה זאת מעידה על ההערכה והחיבה שחש לאשתו.

בצילום הישראלי יש כמה דוגמאות מעניינות לאמנים המתארים את עצמם עם בני המשפחה ולפעמים גם במצבים מאד אינטימיים. כבר עסקתי כאן בעבר בתצלומיה של אלינור קרוצ'י המצלמת את עצמה ואת בני משפחתה בסיטואציות אינטימיות עד מביכות. בהזדמנות אחרת הצגתי שלוש קבוצות של עבודות בהן מציג הצלם אייל פריד את עצמו ומשפחתו תוך שהוא משתמש כל פעם בשפה חזותית מעט שונה.

נועה צדקה, ארקדיוש, רומקה ואני, רומקה מסתכלת, תל אביב, 2006

נועה צדקה, ארקדיוש, רומקה ואני, רומקה מסתכלת, תל אביב, 2006

במהלך השנים יצרה נועה צדקה גוף עבודות מרתק העשוי בצורת יומן. המדובר בתצלומי שחור לבן ישירים המתארים את חייה: את המסעות, המפגשים ובהמשך גם את בן זוגה ובתה. חלק מהעבודות רוכז בספר "המעבר בתעלות הדמע תקין" שהוא לא רק בעל שם יוצא דופן אלא גם חריג בנוף הישראלי מבחינת תוכנו והאופן שבו הוא מוצג.

Harry Callahan, Eleanor and Barbara, Chicago, 1954

Harry Callahan, Eleanor and Barbara, Chicago, 1954

הארי קלאהן הוא לדעת רבים אחד מגדולי הצלמים בכל הזמנים: איש צנוע ולא יומרני שהיה צלם מגוון. במהלך השנים צילם את רעייתו אלינור אינספור פעמים בתצלומי חוץ ופנים כשהיא לבושה וכשהיא עירומה. בצילומי החוץ נהג לעיתים להעמיד את אלינור במרחק רב מהמצלמה כשהיא ניצבת ומביטה אליו. צילומי העירום היו מיוחדים גם כן שכן הציגו אישה בעלת יופי ארצי השונה מתרבות ה-glamour. כשנולדה בתם ברברה, המשיך לצלם את שתיהן באותן הנוסחאות.

Alfred Stieglitz, Portrait of Georgia O'Keeffe,1922

Alfred Stieglitz, Portrait of Georgia O'Keeffe,1922

ג'ורג'יה או'קיף נחשבת לאחת מחלוצות הציור המודרניסטי האמריקאי. היא פגשה את הצלם אלפרד סטיגליץ ב-1916 ונישאה לו ב-1924. היא מפורסמת בעיקר בזכות הקומפוזיציות הכמעט מופשטות שלה, המבוססות על פרחים ואובייקטים אחרים שהוגדלו מאוד וייצרו דימויים נשיים וארוטיים. סטיגליץ צילם סדרה ארוכה ומפורסמת של דיוקנאות של ג'ורג'יה או'קיף בהן הגדיר מחדש את המושג דיוקן, כלומר את הדרך לאפיין מישהו (=To Portray). במקרה שלפנינו הוא עושה זאת ראשית באמצעות התצלום מקרוב. כאשר אנחנו קרובים למישהו שמשדר עוצמה, אנחנו לא יכולים לחמוק מהדמות והיא כובשת אותנו. ג'ורג'יה גם איננה יוצרת קשר עם הצופה ונשארת מרוחקת. הקרבה אליה הייתה יכולה ליצור אינטימיות, אך היעדר קשר העין מונע זאת. הדמות מאופיינת כחזקה ומפוסלת באמצעות משחקי אור וצל חריפים, בעוד המשטח המחוספס של העץ – המנוגד לפניה החלקים – מעיד עליה שהיא מחוספסת, חספוס הניכר גם בהבעה הנחושה שלה.

Read Full Post »

לא מזמן סיירתי יחד עם ענת עופרי בתערוכה שלה "גרסת הצופה". כל התצלומים הצטיינו באסתטיקה מוקפדת שמרכיב מרכזי בה היו מעברים חדים בין אור וצל. שוחחנו על המונח "קיארוסקורו" (Chiaroscuro) – שמשמעו באיטלקית בהיר-כהה. מונח זה מתייחס במקור לאמנות הבארוק במאה ה-17 שבה בלטו המעברים החדים והדרמטיים בין אור וצל. באותה עת ניסו אמנים שפעלו בשירות הכנסייה הקתולית לטלטל את הצופה שלהם ולעורר אותו לחרטה ולחזרה בתשובה. האמצעי הדרמטי הזה היה הכרחי לנוכח עלייתה של הכנסייה הפרוטסטנטית שאיימה על הדומיננטיות של כנסיית האם.

ענת עופרי, מתוך "גרסת הצופה", 2013

ענת עופרי, מתוך "גרסת הצופה", 2013

תוך זמן קצר החלו אמנים לעשות שימוש באמצעי זה לנושאים דרמטיים וחושניים שנועדו לטלטל את הצופה ולעורר אותו למחשבה על נושאים אחרים. הציירת האיטלקיה ארטמיסיה ג'נטילסקי (Artemisia Gentileschi) בולטת מבין האמנים והאמניות שעשו שימוש באמצעי זה במאה ה-17. ארטמיסיה היא אחת הנשים הראשונות שזכו להצלחה והכרה כציירת בעת החדשה. אביה, הצייר המצליח אורציו ג'נטילסקי(Orazio Gentileschi) , לימד אותה לצייר והיא עבדה בסדנתו. ב-1611 נאנסה ארטמיסיה בידי הצייר אגוסטינו טאסי (Agostino Tassi) שהיה שותפו של אביה בכמה פרויקטים. כנראה מתוך חשש לקשר ביניהם, הסתפק אורציו ג'נטילסקי בהגשת תלונה נגד טאסי רק בגין ביתוק בתוליה של בתו וגם זאת רק לאחר שנה. טאסי נמצא אשם ונגזר עליו לצאת לגלות, אך הוא מעולם לא ריצה את עונשו ואילו את ארטמיסיה השיאו בחופזה לאיש פשוט והזוג נאלץ לעזוב לפירנצה. זמן לא רב אחר כך ציירה ארטמיסיה את התמונה "יהודית כורתת את ראשו של הולופרנס".

Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holofernes, 1620, oil on canvas, 199x162.5 cm, Florence, Galleria degli Uffizi.

Artemisia Gentileschi, Judith Beheading Holofernes, 1620, oil on canvas, 199×162.5 cm, Florence, Galleria degli Uffizi

התמונה מבוססת על המסופר בספר יהודית שהוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך. הספר מתאר את מעלליה של גיבורה יהודיה שהביאה גאולה לבני ישראל. לפי הסיפור הטילו האשורים בראשותו של מצביא בשם הולופרנס מצור על העיר בית-עוליה. כאשר היו אנשי העיר המיואשים על סף כניעה יצאה מהעיר אלמנה עשירה בשם יהודית עם המשרתת שלה והלכה למחנה האשורים שם הציגה את עצמה כעריקה. הולופרנס התאהב בה וכשהיה שרוע במיטתו שתוי לאחר משתה, לקחה יהודית את חרבו וערפה באמצעותה את ראשו. המשרתת שלה אספה את הראש בשק ושתיהן ברחו מהמחנה וחזרו לבית-עוליה. הידיעות על גורלו של הולופרנס שברו את ליבם של האשורים, הם נסוגו ובני ישראל רדפו אחריהם וזינבו בהם.

בתמונה נראית יהודית הלבושה בשמלה חגיגית אוחזת בידה האחת בשיער ראשו של הולופרנס בעודה עורפת את ראשו בחרב אשר בידה השנייה. המשרתת נראית מאחור כשהיא מסייעת בידה. התמונה מציגה את שיאו הדרמטי והזוועתי של האירוע, שכן יהודית נראית בדיוק כשהיא מעבירה את החרב על צווארו של הולופרנס, הדם ניתז מהפצע לכל עבר, זולג למטה ומכתים את הסדין הלבן. זוהי אחת התמונות האלימות והקשות לצפייה שצוירו במאה ה-17. ארטמיסיה ג'נטילסקי ציירה את הנושא הזה כמה פעמים ובדרך-כלל תיארה אותו בריאליזם אכזרי.[1] בשל העובדה שיהודית מזכירה במראה שלה את ארטמיסיה עצמה, מכיוון שהיא לבושה בשמלה מהמאה ה-17 ועל רקע האונס שחוותה, מקובל לראות בציור זה מעין מעשה נקמה סמלי של הציירת.

במהלך המאה ה-17 עשו אמנים אחרים, בעיקר ציירים הולנדים ופלמים, שימוש ב"קיארוסקורו" גם לתמונות הומוריסטיות. הם גם הוסיפו אמצעים שלא נראו קודם, כגון נרות ומקורות אור אחרים שמוקמו בתוך התמונה והיו גלויים או מוסתרים. כך למשל עשה הצייר חררד ון הונטורסט בתמונה המתארת חבורה הוללת.

Gerard van Honthorst, Supper Party, c. 1619, Oil on canvas, Florence, Galleria degli Uffizi

Gerard van Honthorst, Supper Party, c. 1619, Oil on canvas, Florence, Galleria degli Uffizi

היום ניתן למצוא את האמצעי השכיח הזה גם בצילום ובכלל זה בצילום ישראלי. בעבר כתבתי כאן על הצילומים הבארוקיים של אלינור קרוצ'י ושם הבאתי השוואה לצייר הולנדי מהמאה ה-17 המשתמש בקיארוסקורו כדי להדגיש חושניות. אמצעי דומה ניתן למצוא גם בתצלום של עדי בצלאל בו עסקתי בהזדמנות אחרת.

ענת עופרי, ללא כותרת, 2014

ענת עופרי, ללא כותרת, 2014

ענת עופרי משתמשת באמצעי זה ברבות מעבודותיה שנוצרו בשנים האחרונות ומצליחה לרתום אותו לתצלומים רגישים ואניגמאטיים.

מיכה שמחון שוחח בסדרת עבודות שלו עם כמה מהבולטים באמני המופת ויצר בהשראת דיוקן מפורסם של רפאל, דיוקן עצמי בסגנון הבארוק.

מיכה שמחון, דיוקן עצמי, 2001, שקופית צבע 4×5, הדפסת למבדה 80×60 ס"מ.

מיכה שמחון, דיוקן עצמי, 2001, שקופית צבע 4×5, הדפסת למבדה 80×60 ס"מ.

שפה דומה שימשה גם את הצלמת המנוחה יהודית מצקל ז"ל ברבות מהסדרות שלה בהם תיארה חפצי דומם.

יהודית מצקל, דומם, 2011

יהודית מצקל, דומם, 2011

אמצעי זה משמש גם את איריס נשר ברבים מתצלומיה והוא בולט מאד בסדרה "בחדרי חושך" שבה צילמה דיוקנאות של משוררות וסופרות שעל גופן מוטבעים קטעי טכסט. כאן הבאתי את הדיוקן היפה של יוכי ברנדס. לתצלומים הללו נלוו טכסטים מקוריים והטכסט של יוכי ברנדס מופיע במלואו בשולי הרשומה.

איריס נשר, יוכי ברנדס מתוך "בחדרי חושך", 2010

איריס נשר, יוכי ברנדס מתוך "בחדרי חושך", 2010

לקנות צנון בבית מרקחת – יוכי ברנדס

כשהייתי בכיתה י"א למדתי בשיעורי ספרות את הספר "למעלה מן השמש" של דוד זריצקי, המתאר את אורחות החיים בישיבת נובהרדוק (שפעלה במזרח אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים). התיאורים הללו עוררו בי סלידה עמוקה. חשתי שאין דבר רחוק יותר ממני, נערה תוססת ותאבת-חיים בת שש-עשרה, מאשר אותה שיטה סגפנית התובעת מתלמידיה התנזרות כמעט מוחלטת מתענוגות העולם.

אולם כעבור שיעורים אחדים, כשנתוודעתי לתרגילי תיקון המידות המוזרים של נובהרדוק, הרגשתי כאילו השיטה הזו נוצרה במיוחד עבורי. התרגילים, שנועדו לחסן את בני הישיבה מפני דעת קהל עויינת, כללו ביצוע מעשים חריגים ונלעגים. הבחורים הצעירים נשלחו לחנויות הומות אדם וביקשו מהמוכרים מוצרים שאינם מצויים בהן: מסמר בחנות מכולת, חולצה בבית מרזח, תרנגולת בנגריה, חלב בלול, וצנון בבית מרקחת.

המילים "לקנות צנון בבית מרקחת" הילכו עלי קסם. הבנתי שהן יכולות להיות עבורי קרש הצלה, ושבעזרתן אצליח להיות אדם חופשי.  כי כבר אז, ועל אף גילי הצעיר, היה ברור לי שהעולם החרדי אינו מתאים לי ושאני חייבת לעזוב אותו. לא היו לי שום לבטים באשר לעצם העזיבה, אבל ידעתי שישנו דבר אחד שעומד ביני ובין החופש הנכסף: הצורך שלי להיות נאהבת, למצוא חן, להיות חלק מן הציבור.

כך הפכו תרגילי נובהרדוק לשיטה מכוננת בחיי. תירגלתי אותם בכל פעם שתכננתי לבצע מעשה שנחשב לחריג ויוצא דופן בחברה החרדית. ולפעמים, כשמעשה מסויים גרר אחריו תגובות חריפות במיוחד, הייתי עומדת מול מבטי  ההוקעה ולוחשת לעצמי בשקט: לקנות צנון בבית מרקחת.

אני זוכרת, למשל, את הפעם הראשונה שיצאתי החוצה ללא גרביים. לקראת המאורע קניתי לי סנדלי אצבע, שיבליטו את אצבעותי החשופות, ופסעתי לי ברחובות העיר בצהרי יום, ולא בחסות החשכה. פתאום ראיתי מן העבר השני של הכביש את חברותי מבית יעקב. יכולתי לחמוק, הן לא היו מבחינות בי, אבל במקום לברוח חציתי את הכביש והצטרפתי אל השיחה. תוך שנייה אחת, לא יותר, ננעצו כל המבטים באצבעות רגלי, אחר כך בי, ושוב ברגלי. ואז, ולמשך דקה ארוכה, השתררה שתיקה מעיקה.

העמדתי פנים שאיני מבחינה במתרחש והמשכתי לפטפט בעליצות, עטופה ומוגנת במשפט שלי, מנגנת אותו בתוכי שוב ושוב, כמו תפילה:

לקנות צנון בבית מרקחת.

לקנות צנון בבית מרקחת.

[1] גרסאות נוספות לתמונה זאת נמצאות בנפולי, מוזיאון קפודימונטה וב-גלריה פלאטינה, פלצו פיטי, פירנצה.

Read Full Post »

Older Posts »