Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ורדי כהנא’

Boaz_Lanir_Symposium

Read Full Post »

בהתפתחות הצילום בארץ קיימים שני שלבים מובחנים: המוקדם שבו הצילום מגויס והשני בו הצילום נעשה אישי, אמנותי וביקורתי. שני השלבים הללו משקפים את התפתחות החברה היהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל: השלב הראשון משקף חברה המתגייסת למען הרעיון הציוני ומצטיינת ברמה גבוה של סולידריות; חברה שבה האינדיבידואל מועלה קורבן על מזבח הקולקטיב. השלב השני משקף חברה שסועה, פלורליסטית וביקורתית המעלה על נס את האינדיבידואל ואת המיצוי העצמי שלו והרואה את עצמה חלק מהכפר הגלובלי.

בעוד החלוקה לשני השלבים הללו מוכרת למי שעוסקים בהיסטוריה של הצילום הישראלי, עד היום לא נעשה ניסיון להגדיר את קו פרשת המים של הצילום הישראלי, או במילים אחרות – מתי ובאילו נסיבות התחולל השינוי.

לפני כמה חודשים פרסמתי מאמר שבו התמקדתי בשאלה הזאת. הנחת היסוד שלי בראשית המחקר הייתה שהמשבר קשור ל"מחדל" של מלחמת יום הכיפורים, אך לא כך הם פני הדברים. למרות הזעזוע העצום, הקונצנזוס הלאומי הישראלי לא נשבר בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומרבית הישראלים נשארו מגויסים למען המטרה, מכל מקום לא היה ביטוי חזותי-צילומי לביקורת אנטי ממסדית במהלך שנות ה-70.

מראשית שנות ה-70 ניתן לראות שינוי הדרגתי ביחס למדיום הצילום. במהלך עשור זה החלו יותר ויותר צלמים שראו את עצמם כאמנים להשתמש במדיום הזה לביטוי אישי, אך הביקורת שהייתה בחלק מהעבודות הללו הייתה מוצפנת ומורכבת וממילא לא זכתה לחשיפה לציבור הרחב. שנות ה-70 היו גם שנים סוערות שבהן החל הקונצנזוס הלאומי להתפורר ואל פני השטח עלו מחלוקות שמצאו ביטוי למשל בפעילות הפנתרים השחורים (1971), במחאה הגוברת נגד הממסד בעקבות מחדלי מלחמת יום הכיפורים ובהקמת "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים" (1974) ולמעשה בהיווצרות השסע בין שמאל וימין בחברה הישראלית.

עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 היה הקונצנזוס הלאומי סביב המלחמה כמעט מלא, אלא שבחודשים שמיד אחרי פרוץ המלחמה נשבר הקונצנזוס הלאומי כליל כשהתברר שהמלחמה הזאת בניגוד לקודמותיה לא הייתה הכרחית לקיום המדינה. היה גם ברור שהממשלה הונתה את הכנסת ואת העם באשר למטרות והיקף המלחמה ("מלחמת שולל"), המלחמה התארכה מעבר לצפוי וגבתה קורבנות רבים. הויכוח הגואה סביב המלחמה הגיע לשיאו בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה (ספטמבר 1982). המחאה כנגד מלחמת שלום הגליל הגיעה בתוך זמן קצר למימדים חסרי תקדים בישראל (ובמושגים מערביים בכלל) והקרע שהתגלה עוד בראשית שנות ה-70 בין שמאל לימין העמיק. בעיני הימין המחאה כנגד המלחמה בעודה מתרחשת היה בגדר בגידה וכך התייחסו למפגיני השמאל. המאבק כנגד המלחמה והביקורת כנגד השלטון זכו לתמיכתה של התקשורת שנשלטה עתה במידה רבה על ידי דור צעיר של עיתונאים שמאסו בממסד.

העיתונות הייתה הבמה העיקרית של הצילום בישראל עד שנות ה-70 ואותו דור חדש של עיתונאים עמד גם מאחורי יסודם של הירחון "מוניטין" (1978) ושל העיתון היומי "חדשות" (1984), בהם ניתן לצילום מקום מרכזי ועל כן אפשרות להשפיע.

במהלך חודש יולי 1982, בשעה שכוחות צה"ל מטילים מצור על יאסר ערפת ואנשיו בביירות, חצו אורי אבנרי עורך "העולם הזה", הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגסוטי את הקווים וקיימו פגישה בבית בביירות עם יאסר ערפת. מעשה זה שהיה אז בניגוד לחוק, עורר שערורייה ציבורית. במהלך הפגישה הזאת צילמה ענת סרגסוטי את ערפת כמה פעמים וכמה מהצילומים הללו ובהם הצילום שמובא כאן פורסמו ב"העולם הזה".

ענת סרגוסטי, יאסר ערפת בביירות, יוני 1982

הייתה זאת הפעם הראשונה בה צולם יאסר ערפת בידי צלם ישראלי, לא כל שכן בנסיבות כל כך אינטימיות שהציגו אותו באופן אנושי, שונה מהאופן הדמוני בו היה נהוג להציג אותו עד אז בתקשורת הישראלית.

בעקבות טבח סברה ושתילה הוקמה ועדת כאהן, כדי לחקור את אחריות המנהיגים הישראלים. ב-10 לפברואר 1983 נערכה בירושלים הפגנת "שלום עכשיו" בדרישה ליישם את מסקנות הועדה. במהלך ההפגנה צילמה ורדי כהנא את מפגיני "שלום עכשיו" ובהם את אמיל גרינצוייג.

ורדי כהנא, אמיל גרינצוייג (במרכז) בהפגנת "שלום עכשיו", 1983

לאחר סיום ההפגנה זרק איש הימין יונה אברושמי רימון רסס אל המפגינים, ממנו נהרג אמיל גרינצווייג, ונפצעו תשעה. הצילום של ורדי כהנא נהפך בן לילה לאיקונה וקיבל בתוך זמן קצר גם הכרה מהממסד האמנותי כשנרכש על ידי מוזיאונים והוצג בתערוכות.

מיכה קירשנר, אריאל שרון, שר הבטחון, יוני 1983

שרון היה בעין הסערה ביוני 1983 מכיוון שראש הממשלה התעכב במימוש המלצות ועדת כאהן ולא פיטר אותו מתפקידו. על רקע זה צילם מיכה קירשנר את התצלום הזה במשרדו של שרון עבור "מוניטין". צילום זה היה חריף וחסר תקדים בביקורת שבו. תצלום זה ומיכה קירשנר זכו להכרה מיידית של הממסד האמנותי, בעת תערוכת היחיד של מיכה קירשנר במוזיאון ת"א ב-1983.

האווירה שנוצרה בתקשורת איפשרה ב-1984 לעיתון "חדשות" לפרסם את הצילום של אלכס ליבק שהוכיח כי אחד מהפלשתינים שחטפו את קו 300 נלכד חיי וזאת בניגוד להודעת דובר צה"ל. פרסום הצילום הזה חולל את "פרשת קו 300" שהיא סימן דרך בכל הקשור לשקיפות בציבוריות הישראלית.

אלכס ליבק, שני אנשי שב"כ מובילים את אחד הפלשתינים שחטפו את קו 300, 1984

מלחמת שלום הגליל שפרצה בקיץ 1982 ואי ההסכמה סביבה מסמנים את קו פרשת המים בחברה הישראלית, הקו המפריד בין עידן הקונצנזוס הלאומי לעידן הביקורתי שבא אחריו. את אחד הביטויים העיקריים לשינוי הזה ניתן לראות בצילום הישראלי שנעשה באחת ביקורתי ונוקב. מלחמת שלום הגליל  מהווה על כן גם את קו פרשת המים בהתפתחות הצילום הישראלי. הבמה המרכזית לצילום הישראלי בשנות ה-80 הייתה התקשורת, והעיתונות המודפסת בעיקר, היה זה דור חדש של עיתונאים שנתן במה לצילום הביקורתי. כוחו של הצילום הועצם בזכות העובדה שכעת הייתה לו גם במה בתחום האמנות והצילום הביקורתי אומץ והוצג בזמן אמיתי על-ידי הממסד הצילומי-אמנותי המתהווה בישראל.

להורדת המאמר המלא באנגלית

The End of Consensus

Read Full Post »