Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘גדולי הצילום’ Category

ג'פרי סילברת'ורן נולד בהונולולו, הוואי ב-1946 והחל לצלם בשלהי שנות השישים. למרות שתצלומיו מציגים איכויות יוצאות דופן, הוא חמק מתחת לראדארים של חוקרי הצילום ולכן נעדר שלא בצדק ממרבית הספרות העוסקת בתולדות הצילום.

Jeffery Silverthorne, Self Portrait with Rachel, a Document of Expectations, 2006

Jeffery Silverthorne, Self Portrait with Rachel, a Document of Expectations, 2006

בתצלומיו עוסק סילברת'ורן בעיקר בעירום ובמוות והוא זכה לפרסום בזכות תצלומי גופות בחדר המתים (הוא הקדים בכך בשנים רבות את אנדרה סראנו שהוצג בזמנו במוזיאון ת"א).

Jeffery Silverthorne, From the series Letters from the Dead House, 1986-1991

Jeffery Silverthorne, From the series Letters from the Dead House, 1986-1991

בסדרה "מכתבים מבית המוות" (Letters from the Dead House, 1986-1991), יצר סילברת'ורן קולאז'ים בהם שילב תצלומים של גופות עם רפרודוקציות של יצירות אמנות, גלויות ותצלומים מאלבומי משפחה. הוא מתאר את הקולאז'ים הללו כעבודת מחקר העוסקת במזכרות, בתשוקות ובחרדות אותם מביאים הנפטרים לעולם המתים.

Jeffery Silverthorne, From the series Letters from the Dead House, 1986-1991

Jeffery Silverthorne, From the series Letters from the Dead House, 1986-1991

בין השנים 1972 ו-1991 צילם סילברת'ורן באישור מיוחד, בחדר המתים של רוד-איילנד (Rhode Island). בתצלומיו נהג בדרך כלל להתקרב אל הנפטרים ולצלם אותם באופן כזה המטשטש את עובדת היותם מתים ומדגיש את יופיים ושלוותם. לתצלומים נלוו תמיד כותרות המתארות את מותם הבאנאלי של הקורבנות. כוחם של התצלומים הללו בקיטוב החריף שבין היופי והשלווה מחד והידיעה הברורה כי המצולמים אינם בחיים מאידך.

Jeffery Silverthorne, Boy Hit by a Car, 1972-1974

Jeffery Silverthorne, Boy Hit by a Car, 1972-1974

דוגמא מאלפת לתצלומיו של סילברת'ורן הוא התצלום תחת הכותרת "אהובים, תאונת הרעלה בפחמן חד-חמצני" מ-1973. הצלם מתאר את האישה והגבר שוכבים זה לצד זה (ממש כפי שמצאו את מותם?), מכוסים בשמיכות וישנים שנת נצח, אך הפרטים המזהים את חדר המתים – האלונקות והדלת – כמו גם הכללת רגלו בפריים, מסיטים את הצופה באחת למציאות.

Jeffery Silverthorne, Lovers, Accidental Carbon Monoxide Poisoning, 1973

Jeffery Silverthorne, Lovers, Accidental Carbon Monoxide Poisoning, 1973

התצלום המתאר את "האישה שמתה בשנתה" הוא ללא ספק גולת הכותרת של הישגיו. זהו אחד התצלומים החזקים ביותר שראיתי אי פעם. תצלום זה כובש את הצופה ואינו מניח לו: האישה בו יפה, חושנית ושלווה כל כך. הכותרת מבהירה לנו שהיא מתה בשנתה. היא צעירה כל כך. ממה מתה בשנתה!? התפרים שהשאיר הפתולוג אינם משאירים מקום לספק בדבר מותה, אבל למרות שגופה בותר באכזריות, יופיה לא נפגם. אין הרבה תצלומים המציגים בצורה גורפת כל כך את הניגוד הטרגי שבין הנעורים למוות.

Jeffery Silverthorne, The Woman who Died in her Sleep, 1972

Jeffery Silverthorne, The Woman who Died in her Sleep, 1972

Read Full Post »

אנריקה מטינידס (Enrique Metinides, b. 1934) הוא צלם מכסיקני ממוצא יווני המפורסם בזכות תצלומיו המזעזעים מזירות פשע, תאונות דרכים, התרסקות מטוסים ואסונות אחרים. מ-1949 ועד 1979 עבד כצלם עבור הצהובונים הידועים לשמצה של מכסיקו סיטי המוכרים בשם Nota Roja, או בתרגום חופשי "חדשות דמים". לאחר פרישתו החל להציג את עבודותיו בגלריות ומוזיאונים ברחבי בעולם וזכה להכרה והצלחה.

Enrique Metinides, Adela Legaretta Rivas, struck by a car, Avenida Chapultepec, Mexico City, 1979 © Enrique Metinides

Enrique Metinides, Adela Legaretta Rivas, struck by a car, Avenida Chapultepec, Mexico City, 1979 © Enrique Metinides

מבין תצלומיו הרבים של אנריקה מטינידס יש אחד הלוכד את תשומת הלב יותר מאחרים. בתצלום נראים ראשה וזרועותיה של אישה התלויה על עמוד ברזל בעוד מאחוריה רוכן פרמדיק העומד לכסות אותה בגלימה. ברחוב שברקע נראית מכונית פגועה וכמה סקרנים שנאספו להתבונן באירוע. התצלום פועל על הצופה בעוצמה בראש וראשונה משום שבאמצעות הפרטים הבודדים הללו נפרש האירוע הטרגי כולו. ברור לנו שהתרחשה תאונה וברור לנו שהאישה נפגעה והצלם ממקם אותנו במוקד האסון. כוחו המיידי של התצלום נובע ללא ספק מכך שהוא משרת את הדחף המציצני ומפגיש את הצופה עם רגע המוות, אך מעל לכל הצופה נמשך למימד המתעתע שיש בתצלום. נשאלת השאלה האם מה שאנחנו רואים לפנינו הוא אמיתי או מבוים? אך יש בו יותר מזה, יש בו סתירה פנימית שלכאורה איננה מתקבלת על הדעת: המוות והיופי דרים בו בכפיפה אחת. היופי הזה הוא תוצר של קומפוזיציה קפדנית, שאיננה מובנת מאליו בצילום של אסון. העמודים וגוש הבטון מחלקים את התצלום למשטחים מוגדרים ובאותה עת מצביעים על הקורבן. מתקיימת סתירה שקשה לישב בין יופייה של האישה המטופחת הזאת לבין ההכרה הברורה שהיא איננה בחיים. אדלה לגארטה ריוואס, עיתונאית וסופרת מצליחה, הייתה בדרכה לאירוע השקה לספרה החדש, בשעה שנקלעה לתאונת דרכים בין שתי מכוניות שאחת מהן פגעה בה באורח קטלני. מעל לכל ברור כי תצלום זה מצליח לפעול עלינו משום שיש בו מתיאורי הצליבה של ישו.

Rogier van der Weyden, Deposition (detail), c. 1435, oil on panel, Museo del Prado, Madrid

Rogier van der Weyden, Deposition (detail), c. 1435, oil on panel, Museo del Prado, Madrid

Read Full Post »

לפני כחודש הייתי באמסטרדם והקדשתי יום שלם לסיבוב מוזיאונים וגלריות. כחלק מהתכנית שילבתי ביקור במוזיאון היהודי, בעיקר כדי לקנות קטלוג שהיה חסר לי. ידעתי כי המוזיאון מציג תערוכה של צלם יהודי אמריקאי בשם סול לייטר, אך מכיוון ששמו לא אמר לי דבר, לא ייחסתי לכך חשיבות רבה. מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי צלם מצוין עם סיפור מרתק שקורותיו נשמטו עד לאחרונה מדפי ההיסטוריה.

Saul Leiter at the JHM Amsterdam, 2011-2012

סול לייטר נולד בפיטסבורג להורים יהודים ואף החל כאיש צעיר בלימודי הסמכה לרבנות. בגיל 23 עזב את הלימודים ועבר לניו יורק שם החל לפתח קריירה של אמן. תחילה ניסה להיות צייר, אך בהמשך ובעצתם של כמה חברים שהכיר, בהם הצלם יוג'ין סמית, החל להתמסר לצילום. ב-1948 החל לצלם בצבע ובשנות הארבעים והחמישים היה למעשה הצלם היחיד שתיעד את ניו יורק בצבע (שלא למטרות מסחריות). בהדרגה התיידד עם כמה מהצלמים החשובים שפעלו בניו יורק בשנות החמישים, בהם רוברט פרנק ו-דיאן ארבוס ויחד הם מהווים את מה שלעיתים מוכר כ"אסכולת ניו יורק". בשנות החמישים נחשב לייטר לכישרון עולה, זכה להשתתף בתערוכות חשובות ונזכר בנשימה אחת עם חבריו, אך באותה עת החל להתמסר לעבודה כצלם אופנה ולמעשה נעלם מעולם האמנות ונשכח על ידי כותבי ההיסטוריה. הוא החל לחזור לתודעה רק שלושים שנה אחר-כך ובשנים האחרונות "התגלה מחדש" בסדרה של תערוכות וספרים.

Saul Leiter, Reflections, 1958

כבר כתבתי כמה פעמים על העניין שאני מוצא באופן שבו היסטוריה נכתבת וכיצד מתגבש קאנון היסטורי. במילים אחרות, כיצד אנשים מסוימים – בצדק או שלא בצדק – מעוצבים בידי כותבי דברי הימים כאנשים חשובים ומתווי דרך וכיצד אחרים נשמטים מדפי ההיסטוריה ונשכחים. סול לייטר לא נזכר כלל בספרי ההיסטוריה החשובים של הצילום. כך למשל הוא אינו מופיע בספרו של הלמוט גרנשיים,[1] היסטוריון הצילום המיתולוגי וגם לא בכרך העצום והנחשב שערך מישל פריזו.[2] לא ניתן למצוא אותו גם ב-Photobook בהוצאת Phaidon, אחד מאלבומי הצילום החשובים שנוצרו אי פעם (ושיש לו כנראה מעמד קאנוני!). בשנים האחרונות, בשל גורמים שונים שלא כאן המקום לפרט אותם, יש מוטיבציה רבה לנסות ו"לגלות" צלמים עלומים שנשכחו. אם נניח לרגע בצד את שיקולי האגו והכסף שכמו תמיד מדרבנים את המאמץ הזה, נוכל ליהנות מאופני התבוננות שלא הכרנו ואולי גם מצדק היסטורי.

Saul Leiter, Looking Down, 1953

התערוכה באמסטרדם הוצגה באולם גדול ונעים וכללה פינת הקרנה בה הוצג ראיון מעניין עם הצלם. התצוגה עצמה כללה שני גופי עבודות: תצלומי רחוב בשחור-לבן משנות הארבעים והחמישים ותצלומי רחוב בצבע מאותה התקופה. התצלומים בשחור לבן הם תצלומי רחוב טיפוסיים ואף על פי שחלקם מעניינים, אין בהם תרומה מיוחדת. תצלומי הצבע מאידך מהווים קבוצה מעניינת ומיוחדת.

Saul Leiter, Paris, 1959

בתצלומי הרחוב של לייטר אין את האקספרסיביות של בני תקופתו רוברט פרנק ו-ויליאם קליין, אך יש בהם ביטוי חזותי לאסתטיקה אורבנית כפי שחווה אותה לראשונה האדם המודרני. מבחינת האופן בו הוא מפרק את התמונה למקטעים ומשתמש בטקסט, מהווה לייטר חוליה מקשרת בין הציירים הקוביסטים ו-פרנן לז'ה ובין גוף התצלומים של לי פרידלנדר שיבוא בהמשך.

Saul Leiter, Harlem, 1960

לייטר מרתק גם בגישה שלו לצבע. הוא איננו מתאמץ "לסחוט" את השקופיות ולמצות את הצבעים, אלא נשאר "נאמן למקור". הצבעים אצלו אפורים, דהויים וכמעט בלתי נראים ומבחינה זאת הוא מקדים את אגלסטון, כריסטנברי ואחרים שנחשבו לחלוצים בתחום זה ושהחלו לפעול עשור אחריו.

Saul Leiter, Foot on El, 1954

לייטר מיטיב לבטא את התזזיתיות של העיר ואת המבט החולף של העובר בה באמצעות פריימים הקוטעים ללא סנטימנטים את מושאי הצילום שלו. לעיתים כל שנותר מהאנשים בצילומים היא כף רגל. בתצלומים אחרים מתוארים האנשים מבעד לחלון ראווה מכוסה באד או מכווצים לכדי כתם כשהם מצולמים מחלון גבוה ונדחקים על ידי פיגומים לפינת התצלום.

מקורות

.Harrison, Martin, 1991, Appearances: Fashion Photography Since 1945, New York: Rizzoli

.Harrison, Martin, 2006, Saul Leiter: Early Color, Göttingen: Steidl

.Livingston, Jane, 1992, The New York School: Photographs, 1936-1963, New York: Stewart Tabori & Chang


[1]  Gernsheim, Helmut, 1965, A Concise History of Photography, London: Dover.

[2]  Frizot, Michel (ed.), 1998, A New History of Photography, Cologne: Könemann.

Read Full Post »

גרמניה של רפובליקת ויימר (1933-1919) ידעה תקופה של שחרור מכבלי העבר ותחילתו של עידן חדש. תקופה זאת הייתה אחד מהפרקים המעניינים בהיסטוריה התרבותית, בה זכה הפרט לחופש ושחרור ובה שגשגו באופן חסר תקדים רבדים שונים של התרבות. תקופה זאת הצטיינה גם בכך שמעמדן של הנשים השתנה באופן משמעותי ואחד הביטויים הבולטים לכך היה השתלבותן של נשים בתחום חדש יחסית באמנות ובתעשייה – הצילום. נדמה שמלבד הפריחה שידעו צלמות במחצית השנייה של המאה ה-20, לא היה אח ורע לתרומתן של נשים הן מבחינת כמות והן מבחינת מורכבות חזותית לצילום, כמו בגרמניה של רפובליקת ויימר. תקופה נפלאה זאת של פריחת האבנגרד נסתיימה באורח טרגי עם עליית הנאצים לשלטון ועם מלחמת העולם השנייה ואין כמו סיפורה האישי של הצלמת המוכרת בכינוי Yva כדי להמחיש זאת.

Yva with the Sculptor, Hugo Lederer in his studio, 1930

הצלמת אלזה סימון-נוילנדר (Else Simon-Neuländer) נולדה בברלין ב-1900 למשפחה יהודית. ב-1926 פתחה בברלין סטודיו לצילום מקצועי בשם Yva, שנהפך בשל כך לכינוי שלה. Yva התמחתה בתצלומי אופנה ו-מוצר, הפקת מודעות פרסומת בטכניקות מגוונות ותצלומי דיוקן. עבודותיה התפרסמו במיטב המגזינים של התקופה והוצגו בתערוכות החשובות ביותר. במקביל לעבודתה המקצועית עסקה גם בצילום אמנותי-אבנגרדי, ובמסגרת זאת התנסתה בכל הטכניקות שהיו שכיחות באותה עת: פוטומונטאז', פוטוגרמות וכדומה. עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 החלה Yva לחוות קשיים בהפעלת הסטודיו ובקבלת עבודות, אך הסטודיו המשיך לתפקד ואף העסיק אסיסטנטים, בהם זכור בעיקר נער בשם הלמוט נוישטאטר, לימים הצלם הלמוט ניוטון (Helmut Newton), שעבד בסטודיו ב-1936 לפני שברח מגרמניה מאימת הנאצים. באותה שנה נאלצה Yva לוותר על הסטודיו שלה, אך המשיכה לצלם עוד שנתיים. ב-1938 נאלצה להפסיק לצלם והחלה לעבוד כטכנאית רנטגן בבית-חולים יהודי בברלין. Yva לא הצליחה להימלט מגרמניה בעוד מועד וב-1942 נשלחה למחנה ההשמדה מאיידנק שם מצאה את מותה.

Yva, Ramona in the Littlest Flying Machine, c.1929-30

הצילום באותה עת שימש בידי נשים לא רק אמצעי פרנסה ומכשיר לעצמאות כלכלית, אלא גם כלי חשוב לביטוי עצמי. נשים צילמו את עולמן ואת מאווייהן. צלמות נשים צלמו את עצמן, צלמו את חברותיהן וצילמו נשים אחרות. הן צילמו נשים לבושות בבגדים חדשים, קלים ונוחים; מסופרות בתספורות קצרות, מעשנות סיגריות בנינוחות, נשענות על מכונית או יושבות בתא הטייס של מטוס. בצילומים הללו הנשים אימצו וכבשו לעצמן סממנים ועיסוקים גבריים. לצילום היה בידיהן תפקיד מרכזי בעיצוב דמותה של "האישה החדשה", אלא שלמרות זאת במסגרת כתיבת ההיסטוריה של הצילום, קיבלו הגברים שצילמו ברפובליקת ויימר את עיקר הקרדיט והנשים נדחקו לשוליים, כדי "להתגלות" מחדש בשנים האחרונות.

Yva, Self Portrait, c.1926-30

דוגמה נפלאה לסוג הצילום הזה הוא דיוקנה העצמי של Yva שצולם כנראה בשלהי שנות ה-20. בדיוקן זה היא מצולמת חזיתית כשהיא מתבוננת אל המצלמה תוך שהיא מצליבה את זרועותיה על החזה. התסרוקת הקצרה, הנערית, תורמת לטשטוש המגדר לו תורמים גם המבט הישיר נעדר החיוך והעוצמה המשודרת משפת הגוף. Yva מתארת את עצמה בדמות של אליל-גבר, הבורא עולמות. הצלבת הזרועות מול החזה היא תנוחה השאולה מפסליהם של מלכי מצריים העתיקה וההילה יוצרת הקשר ברור לדמותו של ישו. במיוחד מזכיר דיוקנה של Yva  את הדיוקן העצמי של דירר מ-1500 בו הוא יצר הקבלה חסרת תקדים בינו – בין האמן הבורא – לבין האיקונוגרפיה של ישו המברך. השימוש בהקצעים השאולים משפת הקוביזם ובטכניקת הפוטומונטאז' מעביר את תחושת המכאניות המודרנית.

Yva, Two Women, c. 1933

Yva הרבתה לעסוק בצילום של חלקי גוף ונהגה כמו צלמים וצלמות אחרים באבנגארד למלא את הפריים במושא הצילום, בעיקר בראשים, אבל במיוחד היה אהוב עליה צילום של דמויות מהגב. היא צילמה אמנים מפורסמים, כגון מקס ליברמן, בדיוקן בגוף מלא מהגב. היא צילמה את ראשה של כוכבת הקולנוע אסטה נילסן (Asta Nielsen) מאחור וכך גם בצילומים רישמיים פחות, כמו בתמונה נפלאה של שתי נשים מאחור.

Yva, Fashion photo, model with dog. Circa 1932

בשנים האחרונות יש כאמור התעניינות גוברת בתקופה הזאת בכלל ובצלמות הנשים בפרט, התעניינות זאת התבטאה בארץ בתערוכה ובקטלוג לצלמת ליזלוטה גרז'בינה. בחו"ל, בין השאר, בתערוכה ל- מריאנה ברסלאואר, צלמת יהודיה אחרת בת דורה של Yva. יש לקוות שההתעניינות הזאת תביא ליצירת תמונה מאוזנת יותר של הצילום באירופה בין מלחמות העולם.

Yva, Charleston, 1926

מקורות

שטלצל כריסטוף, "צלמות ברפובליקת ויימר", בקטלוג התערוכה אישה עם מצלמה, ליזלוטה גרז'בינה, גרמניה 1908 – ישראל 1994, אוצרת: יהודית קפלן, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2008, עמ' 117-111.

 .Coke, Van Deren, Avant-garde Photography in Germany, 1919-1939, San Francisco: Pantheon Books, 1980

.Faber, Monika and Janos Frecot (eds.), Portraits of an Age: Photography in Germany and Austria, 1900-1938, Ostfildern-Ruit: Hatje Cantz Pub., 2005

.Ganeva, Mila. "Fashion Photography and Women's Modernity in Weimar Germany: The Case of Yva", NWSA Journal 15, No. 3, Fall 2003, pp. 1-25

.Honnef, K., R. Sachsse and K. Thomas (eds.), 1997, German Photography 1870-1970: Power of a Medium, Cologne

Read Full Post »