Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2012

בזמנו נתבקשתי על ידי ארנון תוסייה-כהן לכתוב טכסט עבור התערוכה שלו בגלריה d&a, אני מביא אותו כאן במלואו:

בסיום הסרט "פורסט גאמפ" נראית נוצה המרחפת ונישאת ברוח אל השמיים. הנוצה היא בין השאר משל לפורסט גאמפ עצמו. כמוה הוא מוגבל ביכולתו. אך דווקא מוגבלות זאת הופכת אותו לאדם חסר עכבות ומאפשרת לו להתעלות ולהגיע להישגים יוצאי דופן. פורסט גאמפ מתעלם מ"תקרת זכוכית", אותה מגבלה בלתי נראית המונעת מאדם להגביה ולהתרומם ממצב נתון, שהוא כביכול בלתי ניתן לשינוי, למצב טוב יותר.

התערוכה נחלקת לשלוש קבוצות של עבודות: הראשונה כוללת חפצים שנזרקו לאוויר והם מנותקים מהמציאות, חפצים שכמו הנוצה של פורסט גאמפ חצו את תקרת הזכוכית הדמיונית. קבוצה שנייה המתמקדת בשינויים ותוספות אותם ביצעו אנשים הגרים בישובים ובשכונות פריפריה לבתים או לכלי הרכב שלהם בכדי להעלות אותם אל מעל למציאות המדכדכת. הקבוצה השלישית מתמקדת בחללים מהם ניטלה התקרה או הקירות, משל לתקרת זכוכית מנופצת.

תצלומיו של ארנון תוסייה-כהן נעשו בפריפריה הישראלית. תצלומים המתמקדים בפריפריה מהווים את אחת הסוגות הנפוצות ביותר בצילום הישראלי העכשווי, אלא שתוסייה-כהן בוחן את הנושא מנקודת מבט חדשה, אופטימית ואוהבת יותר. לאוסקר ויילד, המוכר באמירותיו השנונות, מיוחס המשפט: "We are all of us in the gutter, but some of us are looking at the stars".

ארנון תוסייה-כהן, בשונה מקודמיו, עוסק בשאיפה של כמה מאנשי הפריפריה, כמשל לכל אחד מאיתנו, להשתחרר מהביבים ולרחף מעבר לתקרת הזכוכית אל הכוכבים. החפצים שנזרקו, כולם נאספו במקום, הם חפצים יומיומיים פשוטים, בלויים ומשומשים שתולדותיהם השאירו את חותמם בם. החפצים המרחפים מזכירים את תצלומי הדיוקן המפורסמים של פיליפ האלסמן (Philippe Halsman), שנהג לבקש מהדוגמנים שלו לנתר ואז לכד אותם "מרחפים" באוויר. השילוב של מים הנזרקים לתוך אחד מהתצלומים של תוסייה-כהן מזכיר את התצלום המפורסם ביותר של האלסמן בו נראה הצייר סלבדור דאלי "מרחף" בשעת עבודתו. תצלומים אלה נעשו בהשפעת זרם הסוריאליזם, שאחת משאיפותיו העיקריות הייתה להציג אמנות המנותקת מהמציאות היומיומית, בין השאר באמצעות עצמים מרחפים.

חפצים מרחפים מהווים מרכיב מרכזי בציוריו של יוסל ברגנר, בדרך כלל כלי בית פשוטים כגון סירים, פרימוסים, פומפיות ואחרים. מעניין שבכמה מקרים השתמש תוסייה-כהן בחפצים דומים, כך בסדרת תצלומי בובת חלון הראווה המרחפת המזכירים מאד את אימומי-החייטים המרחפים של ברגנר. כלי הבית הפשוטים בציוריו של ברגנר מזכירים את מיטלטליהם של פליטים. החפצים הבלויים שארנון תוסייה-כהן מקפיץ באוויר והסביבה העגומה המתוארת בתצלומיו, מעוררים תהיות לגבי יכולתו של הפרט לשחרר את רגליו מהביבים בשעה שהוא מביט בכוכבים.

ארנון תוסייה כהן, "תקרת זכוכית", 3/7-8/8/2008

גלריה d&a, תל אביב

Read Full Post »

בימים אלה חוגג הבלוג שלי "ציורי אור" שנה לקיומו ולרגל המאורע מצאתי את עצמי עורך מעין "חשבון נפש" עם העניין שלי בצילום הישראלי. מצאתי את עצמי עובר בכמה תחנות חשובות שהטכסט הזה מסכם, אם כי בוודאי איננו כולל את כולן.

סבא יצחק היה האיש הראשון שהפגיש אותי עם הצילום. סבא היה צלם חובב ואיש אשכולות ששילב ידי זהב וחוש טכני עם נפש רגישה ואהבת האמנות. על ברכיו צמחה האהבה שלי לאמנות והעיסוק האובססיבי שלי באיסוף ובמיון. בצריף בנהריה היה לסבא גם חדר חושך קטן ושם בפעם הראשונה נפגשתי במעשה הקסם של הקרנת דימוי מבעד למגדל ושל תמונה המתהווה בתוך אמבט של נוזלים.

יוסי אשבול, עגורים באגמון החולה, 2011

הבית של ההורים היה בית של אוהבי טבע ו"החברה להגנת הטבע" הייתה מוסד מרכזי בחיי המשפחה. כילד נחשפתי לאינספור ספרי טבע ומגזינים ובהם צילומים מרהיבי עין של פריחות, פטריות, פרפרים וציפורים. שם התגבשה האהבה שלי לז'אנר של צילום הטבע ולכמה מצלמי הטבע הטובים שיש לנו. אחד הבולטים בהם הוא יוסי אשבול שעבודותיו לא מפסיקות להרשים אותי גם היום; כאן אני מביא תצלום שלו שנעשה לא מזמן באגמון החולה.

אסף קוטין, שוער מכבי יפו הרצל קביליו קולט כדור במהלך משחק בין מכבי יפו ובית"ר ת"א, איצטדיון בלומפילד, שנות ה-70

כילד אהבתי ספורט בכלל וכדורגל בפרט והיה בי רצון עז לתעד משחקי כדורגל במצלמה. מכיוון שלא יכולתי לממש את הרצון הזה מצאתי את עצמי גוזר תצלומי ספורט מעיתונים ואוסף אותם במעטפות משרד חומות. אז עוד שקדו צלמים לתפוס את ה"אקשן" בשיאו והפיקו תצלומים מרהיבי עין. לימים עשיתי מחווה לז'אנר הזה ולצלמים ששימחו את ליבי ופרסמתי מאמר אקדמי על ההיסטוריה של צילום ספורט בישראל. במאמר כללתי תצלומים של רבים וטובים מהצלמים הללו, בהם אסף קוטין ז"ל, שנשכחו מלב.

מיכה קירשנר,אריאל שרון, 1983

את אחת התחנות החשובות בהיקסמות שלי ממדיום הצילום אני חייב לאדם ברוך והאנשים שייסדו והפעילו איתו את המגזין "מוניטין". למגזין הזה היו, מלבד קוראים תל אביביים, גם מנויים בפריפריה ואני הייתי אחד מהם. התצלומים הישירים והבועטים של מיכה קירשנר, בהם התצלום המפורסם של אריאל שרון, נצרבו עמוק בתודעה שלי ומשפיעים עליי עד היום.

ב-1984 מיד לאחר מותו הגיע לארץ תערוכה מוכנה עם הדפסים מדהימים של אנסל אדמס. התערוכה הוצגה במוזיאון חיפה לאמנות והיא אחת התערוכות היפות והמרגשות שראיתי אי פעם. באותה שנה, ואני כבר חייל בסדיר, נוסד העיתון "חדשות". העיתון הזה היה משב רוח מרענן בעיני הרבה צעירים ומיד עם הופעתו נעשה לעיתון שלי וכך היה עד לסגירתו ב-1993. אחת הסיבות לקשר העמוק שלי עם "חדשות" היו הצלמים שעבדו עבורו והצילומים שהתפרסמו מעל דפיו, כמו זה שעשה אלכס ליבק בהלוויית יעקב פאפאשווילי.

אלכס ליבק, לויית יעקב פאפאשוילי, 1986

בערך ב-1986 וכחלק מההכנות לנסיעה לדרום-אמריקה, קניתי את מצלמת הרפלקס הראשונה שלי – Pentax K-1000 – ששרתה אותי בנאמנות גם שנים רבות אחר-כך. בעקבות המצלמה בא גם העניין בצילום ובעקבותיו ההתעמקות באמנות הצילום. בערך באותה עת ראיתי גם את התערוכה של שמחה שירמן במוזיאון תל אביב ונדהמתי מתצלומיו המתארים את הסוסים הלבנים ואת בית הקברות המוסלמי בעכו. בדרך לדרום אמריקה עצרתי וצילמתי בניו-יורק, הלכתי לראות את התערוכה של יוזף קודלקה ב-ICP והוקסמתי מהתצלומים ב-Village Voice. הצילומים היו כל כך חזקים ושונים ממה שהייתי רגיל בו עד ששוב מצאתי את עצמי גוזר תצלומים מהעיתון ושומר עליהם.

אסף עברון, מתוך "סמוך ונראה", 2007

חזרתי לארץ נחוש ללמוד צילום. ובראשית שנות התשעים מצאתי את עצמי לומד ב"קמרה אובסקורה" ומשוטט בגלריות תל אביביות; בעיקר אהבתי לטפס לקומת הגלריה של "הסטודיו בבורוכוב". התקופה בקמרה הייתה נהדרת: הייתי כמו ספוג ענק וקלטתי והפנמתי המון, אך דווקא שם בשנה השנייה במחלקה לצילום הבנתי שלא נולדתי להיות צלם או אמן אלא איש אקדמיה. עזבתי הכל והלכתי לאוניברסיטה ללמוד תולדות האמנות. התמסרתי ללימודים באופן טוטאלי, מכרתי את חדר החושך, השבתתי את המצלמות וכאן התחילו "ימי הביניים" שלי, שנים שבהן הייתי מנותק לחלוטין מצילום. השלמתי את התואר הראשון בהצטיינות והעברתי למסלול ישיר לתואר דוקטור. נעשיתי למומחה באמנות הולנדית ופלמית ובתור דוקטורנט לימדתי את הנושא באוניברסיטה. יום אחד, במקרה, נשאלתי אם יש תחום נוסף שאותו אני יכול ללמד. עניתי שיש רק תחום אחד שאני אוהב ושהייתי מעיז ללמד… צילום או ליתר דיוק תולדות הצילום. אותה שיחה מקרית החזירה אותי למעשה לצילום. התחלתי ללמד גם תולדות הצילום וזה "תפס". החלטתי שאם אני רוצה להיות מרצה רציני, אני חייב גם לחקור בתחום והחלטתי להתמקד בצילום ישראלי. היה לי חשוב להתחבר הפעם לתרבות ולשפה שלי. לאחר השלמת תואר הדוקטור התקבלתי לעבודה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה ושם לאחר כמה שנים התחלתי ללמד גם את "תולדות הצילום הישראלי".

יאיר ברק, ללא כותרת, 2007

אחד המאמרים הראשונים שכתבתי על צילום ישראלי עסק בתצלומי נוף של כמה צלמים שהיו אז בראשית דרכם. את המאמר הצגתי בכנס אותו ארגנתי יחד עם ד"ר רות אורן ב-2007. אחד הצלמים שנכללו במאמר היה יאיר ברק שבא להשתתף בכנס ולשמוע את ההרצאה. באחת ההפסקות יצא וצילם את חלונות הבניין המרכזי של האוניברסיטה. הצילום הזה הוא על כן צילום מרגש ומיוחד עבורי. במאמר ובהרצאה נכללו גם עבודות של אסף עברון, לימים נתבקשתי לתת את אותה ההרצאה באחד הביקורים שלי בהולנד וכך נקשרו שני העולמות שלי, שלכאורה אינם קשורים זה לזה. כאן אני מביא את אחת העבודות של אסף עברון שהיו חלק מחיי באותה שנה; ביני לביני אני רואה בה פיל מת שקרס לאחר שציידים ירו בו.

אורית סימן טוב, מתוך הסדרה "תרבות הפנאי בישראל", 1997

בשנים האחרונות העמיק העניין שלי בצילום ישראלי עכשווי וגבר שיתוף הפעולה שלי עם צלמים מקומיים. חוויה מיוחדת היה שיתוף הפעולה עם חברי קבוצת P6 שכלל מאמר שכתבתי לקטלוג התערוכה שלהם במוזיאון רובין. קשר מיוחד נוצר עם הצלמת אורית סימן טוב ומשפחתה שעברו לגור בחיפה בערך באותה עת ונעשו לשכנים. אורית העניקה לי במתנה את אחת העבודות שלה שאני אוהב במיוחד, היא תלויה עכשיו על הקיר ממש לידי. לפני שנה החלטתי לפתוח לעצמי ערוץ נוסף לקשר לא מחייב עם אנשים שמתעניינים בצילום ובאמנות וכך נולד הבלוג הזה.

Read Full Post »

בקיץ הקרוב אעביר בתל-אביב שני קורסים קצרים וממוקדים בהיסטוריה של צילום ובהיסטוריה של צילום ישראלי (פרטים במודעה המצ"ב). הקורסים יתקיימו ב"צילום בעם" שהוא בית נפלא לכל אוהב צילום. אם אתם נהנים מתכני הבלוג ומעוניינים להרחיב את ידיעותיכם, אתם מוזמנים להירשם ולהפיץ. לפרטים נוספים אפשר ליצור קשר עם צילום בעם" בטלפון 03-6247695 או באימייל zilumbaam@gmail.com.

Read Full Post »

הצילום נולד מול הרחוב וצמח בו. הצלמים הראשונים – בהם לואי דאגר – הציבו את המצלמה שלהם על אדן החלון והפנו אותה אל הרחוב ואחרים – כמו אז'ן אטג'ה – צילמו ברחוב במשך כל חייהם. כמה מהצלמים החשובים בהיסטוריה – רוברט פרנק, לי פרידלנדר וגארי וינוגרנד – צלמו ברחוב. צילום רחוב הוא על כן סוגה מרכזית בצילום ולמרות זאת נראה כי בישראל חל פיחות במעמדו בעשרים השנים האחרונות. לאחרונה, כך נדמה, יש תחיה מחודשת לצילום הרחוב בארץ ואחד הבולטים מבין הצלמים הפעילים בתחום זה הוא ג'יי אל (Jay L) שבימים אלה מוצגת בגלריה גל-און תערוכתו "פרפרים בשמי תל אביב" (אוצרת דניאלה טלמור).

Jay L, from the Exhibition Butterflies over Tel Aviv, 2012

בתערוכה מוצגים, בצד עבודת וידאו שהעניקה לתערוכה את שמה, סדרה של תצלומים המתמקדים בדמות בודדת המצולמת ברחוב. הצילומים נעשו בערים שונות, על-פי-רוב בחו"ל, בין השנים 2009 ו-2011. הצילומים מציגים בעיקר נשים צעירות אשר צולמו ברחוב ממרחק קצר ועל כן מדהימים בכך שהדמויות בהן נראות נינוחות או חסרות מודעות לנוכחותו של הצלם הצייד. בצילומים לא ניכר כי הצלם ניצב רק כמה צעדים מהן ויורה לעברן. היסוד האקראי של הצילום-ירייה ניכר באספקטים אחרים בתצלומים ו-Jay L עצמו מתוודה כי בחירת הפריים או הכללת פרטים מסוימים בו, היו הרבה פעמים תוצר של בחירה אינטואיטיבית, ממש כמו של צייד השומע רחש בשיחים.

Jay L, from the Exhibition Butterflies over Tel Aviv, 2012

Jay L מצלם נשים צעירות ובכך נכנס לאחד משדות המוקשים המסומנים ביותר בתקופתינו, כזה שמונע מצלמים גברים רבים לצלם נשים. הוא מצליח לצאת משדה המוקשים הזה שלם משום שהמבט שלו על נשים איננו משעבד אותן מחד גיסא ואיננו מקדש אותן מאידך גיסא, ובכך נמנע מלתאר אותן כשפחות הזמינות לרצונו של הגבר או להבדיל כאלילות מרוחקות ולא מציאותיות. גישה דומה ניתן למצוא גם בסדרה של תצלומי עירום בהן תיאר נשים באינטימיות של ביתן או בחדר מלון והצליח להתגבר על אותה המכשלה כאשר תנאי הפתיחה היו אף קשים יותר.

Jay L, from the Exhibition Butterflies over Tel Aviv, 2012

בשני המקרים – מול העירום הטעון ובתצלומי הרחוב – הצליח Jay L ליצור אינטימיות יוצאת דופן המבוססת על משוואה אחרת בין הצלם או האמן הגבר לבין המצולמת האישה וזאת מבלי להסתיר את עניינו בה או את המטען ההיסטורי שיש במפגש הזה.

Jay L, from the Exhibition Butterflies over Tel Aviv, 2012

Jay L מגדיר את התצלומים הללו כדיוקנאות, עובדה שלכאורה ממקמת אותם בתוך מסורת ברורה בתולדות האמנות ובתולדות הצילום. למעשה המונח דיוקנאות בפיו מתייחס בעיקר למימד האינטימיות ולעובדה שהוא מבודד בדרך כלל אדם אחד מן ההמון, שכן הוא איננו מכיר את המצולמים שלו והאנונימיות שלהם חשובה לעשייה שלו.

Jay L, from the Exhibition Butterflies over Tel Aviv, 2012

הבחירה לצלם בפורמט שוכב מדגישה את הקשר למסורת תיאור הנוף באמנות ועומדת בניגוד למסורת הדיוקן בה נהגו בדרך-כלל להעמיד את התמונה המלבנית. יתר על כן, הגיבור המרכזי ברבים מהתצלומים לא נמצא במרכז התמונה והצלם טורח ליצור ניגוד בינו לבין הרחוב שבו הוא נמצא, אם על ידי מבט הקושר בין השניים ואם על ידי הכללת הכתף של האדם החולף על פניו.

תערוכתו של Jay L מוצגת בגלריה גל-און בתל אביב עד ליום שבת ה-23 ביוני 2012.

Read Full Post »

Older Posts »