Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מאי 3rd, 2012

את התערוכה של רובי לבוביץ בגלריה d&a אני זוכר היטב. איכשהו המזרון הירוק הזה נתקע לי בראש ואני לא יכול להשתחרר ממנו… בתצלומים שרובי הציג בתערוכה (תצלומים נוספים מהסדרה ניתן לראות באתר שלו) הודגש פעם אחר פעם הגבול הדק והלא ברור בין אמיתי לבדיוני, בין הטבעי למלאכותי ובין הנראה למשתקף בסביבה היומיומית וזאת תוך שימוש בהומור דק האופייני ליצירתו. בהודעה לעתונות לכבוד הצגתה של התערוכה נכתב: "הצילום העכשווי, אפוף בהילה שצבר מראשית הצילום ועד היום, נע לעיתים קרובות בין זוהר, דרמה, נרטיב ופאתוס, תוך כדי התפעלות עצמית. הצילומים של רובי לבוביץ' מורכבים מהיסודות הפשוטים של הצילום ומאובחנים באיפוק שלהם, תוך עימות מורגש בין עמדות הצלם, הצופה והמצולם. בצילומים ניתן לראות רגעים "שוליים" מהיומיום של הנוף האורבני הישראלי , שמוכר לכולנו, שרובי מעניק להם מימד חדש בעזרת הצילום ומאציל עליהם הילה, יופי ועצבות."

לתערוכה נלווה טכסט שכתב דני יהב בראון והוא מובא כאן במלואו (ההדגשות הופיעו במקור):

צד ב'

על שטיחות, עומק ואשליה בצילומים של רובי לבוביץ'.

הצילום של רובי ליבוביץ' הוא של שום מקום במובן מסוים, ושל עולם ומלואו במובן אחר. מקום דורש עומק  ושום מקום לעומת זאת אינו זקוק לעומק. העומק מנסח היררכיה ומכתיב אוריינטציה: לפני, בקדמת, אחרי, ברקע וכו', כולן מילים של ניווט, של התמצאות בחלל. הצילום של לבוביץ' מייצר אשליה של עומק, שלעיתים הוא בלתי נראה, ממש חור שחור, ולפיכך יכול להתקיים רק כפוטנציאל, כסימון. מימושו של הפוטנציאל דורש פעולה- התמצאות בצילום של לבוביץ' אינה פועל יוצא של ניווט, אלא של התנסות. כזו שעשויה להיות מרתקת, משעשעת ולעיתים הרת גורל.

יש לי חיבה לסרטים מצוירים, במיוחד להתגוששות הבלתי נלאית בין ה-Roadrunner, הציפור המהירה והשנונה וזאב הערבות המתוסכל שעושה ככל כוחו ללכוד אותה. אני אוהב את הרגע בו ציור פתח מערה על גב ההר הופך קרום בררני שמעביר את הציפור אך נאטם כאשר מנסה הזאב לעבור דרכו. סלפסטיק, ערמומיות, תמימות, קסם ואשליה חוברים להם לכדי רגע סזאני, רגע מודרני של בין לבין, בין עומק לבין שטיחות, בין אמונה להתפכחות.

עיר השעשועים. שלט מזמין מאיר עיניים, אבל הגן איננו. מתחת לשלט חור שחור ואולי קיר צבוע בשחור. השלט הוא סימון למנהרה, והצופה ממש כמו זאב הערבות  מתפתה להניח שלפניו פתח, מקום כזה שיכיל אותו ויאפשר את המשך המסע. כזה שיאפשר התמצאות, הבנה, ואולי אף ראיה. רוצה להיכנס בשעריו של הגן או חושש מפני ההשלכות? פוחד ליפול סומא או להתנגש בקיר ולהיות ללעג?

אני נזכר באותו אחד מסיפורו של קפקא – לפני החוק —  שכל כך רצתה לבוא בשערי הגן ועוכבה עד בלות בידי השומר על הסף מבלי לחצות אותו. ברור שהנושאים בהם עוסק לבוביץ' נוגעים באותו הסף, הליטרלי והמטפורי ולא במה שמקדים אותו או במה שמאחוריו. השלט עיר השעשועים והשום מקום שמתחתיו, מאחוריו או מצדדיו, מאפשרים דין ודברים שכזה, דווקא משום החמקמקות שלהם,  חוסר יכולתם לעצב חלל צילומי משוכלל, משום כישלונם.

התחרות שבין זאוקסיס ופארסיוס הסתימה בניצחונו של האחרון. בעוד זאוקסיס הצליח לפתות את הציפורים בציורי הפירות שלו, פארסיוס הוליך שולל את חבר השופטים שביקש להסיר וילון מצויר להפליא. בצילום מזרון ירוק עם הדפסי פרחים נשען על גדר ירק. תרבות מול טבע. מה הוא מה?  לכאורה התשובה פשוטה, הציפורים לא יטעו וגם לא הבריות, מכיוון שהמהלך הטאוטולוגי, ההכפלה של הירק, משטיחה את הצילום ושומטת את ההיררכיה הדיכוטומית ואת הרלוונטיות של השאלה. תחת מערכת, שנגזרת מעולם של מקור וייצוג ושל טפל ועיקר, מציע הצילום רגע של סף, רגע שאינו מבקש להכריע מה הוא מה.

Be Side ?B Side? או Beside?  כולם ואף לא אחד. כמו שני צידי המטבע, כך גם הצילום של לבוביץ' מציע צד ב' כסימון ולא בהכרח כאלמנט שיפוטי. במילים אחרות צד ב' שבכל רגע נתון יכול להחליף צדדים עם צד א' ועדיין להישאר צד ב'. אם ראית את אלביס למשל, ראית גם דרכו ובהכרח גם לא ראית מאומה. הרפלקסיביות היא חלק מהאנטומיה של הראיה, המבט מבקש משטח להיאחז בו ולחזור אל הצופה, משטח שיאשר את היותו מבט ויקיים את הצופה כסובייקט. הצילום של לבוביץנכשל ומכשיל במובן הזה, כמעט כמו בציור פתח המערה של ה-Roadrunner, כך גם הצילום של לבוביץ' מבקש מאיתנו הצופים לקחת צד מחד ולהיות ליד או במקום. להיות ציידים וניצודים בעת ובעונה אחת, לפרוץ את פני השטח מבלי להשאיר עקבות.

 דני יהב בראון, דצמבר 2008

רובי לבוביץ': צד ב' B-Side

20/12/2007-18/1/2008

גלריה d&a, תל אביב

Read Full Post »