Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2012

רפי קוץ הוא צלם עיתונות יליד קיבוץ רמת השופט ובוגר המחלקה לצילום במכללת ויצו חיפה (1984). במהלך השנים הציג במספר תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות והיום מיוצג על ידי גלריה יוספה דרשר בארה"ב. במשך שמונה-עשרה שנה (2006-1988) שימש כצלם המערכת של עיתון "כל העיר" בירושלים.

רפי קוץ, דני קרוון, פסל, בחזית פסלו "כיכר לבנה", תל אביב

בשנים הללו היה רפי קוץ שותף פעיל במהפכה שהתרחשה בצילום העיתונאי בארץ, מהפכה שהייתה לה השפעה מכרעת על הצילום הישראלי בכלל. כחלק ממהפכת הניו-ג'ורנליזם, החלו צלמי המערכת בעיתונים לקבל חופש יצירתי ומקום נרחב על דפי העיתונים והם יצרו עבודות מקוריות ואישיות שלא היו מקובלות עד אז.

רפי קוץ, ד"ר גלי מנור, מרצה וחוקרת ספרות

בצילומיו עבור "כל העיר" ביטא רפי קוץ מקוריות ודינמיות רבה, אך למרות זאת לא זכה עד עתה לקרדיט הראוי על כך. מאז פיטוריו מהעיתון ב-2006 עובד רפי קוץ כצלם עיתונות עצמאי ומצלם לכתבות שונות, בין השאר, צילומי דיוקן רבים.

רפי קוץ, גבריאלה הירשפרונג, רוכבת ומדריכת רכיבת סוסים, רעננה

קבוצת הצילומים המוצגת כאן היא מבחר של דיוקנאות אותם יצר במסגרת עבודותיו לעיתונות בשנים האחרונות. בצילומים הללו ניתן לראות כמה מהמאפיינים של השפה שלו: רפי קוץ מנצל בדרך כלל את הפריים עד תומו, לעיתים קרובות תוך שהוא מחלק את הפריים לשני חלקים כך שמושא הצילום נמצא בצד אחד וקרוב למצלמה, וגורמים משניים נמצאים במרחק בצד השני. כך נוצרת דינמיות של קרוב-רחוק מבלי להסיט את תשומת הלב מהנושא המרכזי. הוא גם מרבה להשתמש באופן בררני במבזק בעת צילומי יום, כמו גם בזוויות צילום לא שגרתיות.

רפי קוץ, רננה קישון, בעלת "גלריה קישון", תל אביב

רפי קוץ, עו"ד שלמה גדרון, חבר מועדון הרכב הקלאסי והאספנות בישראל, חיפה

Read Full Post »

סמלים ומשמעות תלויים כידוע בהקשר. אישה העומדת או יושבת ליד החלון יכולה לייצג משמעויות שונות לחלוטין. עד היום יש מקומות רבים בהן נשים מציעות את עצמן כשהן יושבות או ניצבות בחלונות. כותרת הרשומה הזאת היא הד לשירו המפורסם של ביאליק המספר על רחלה אשר "יושבה לחלון…"  ועל המשורר שאוהב אותה למרות הכל. קריאה זאת נכונה באמנות החזותית רק כאשר האישה נראית בחלון כשהגבר מתבונן בה מהחוץ פנימה.

בציור ההולנדי ב"תור הזהב" יש נשים רבות המתוארות כשהן יושבות בתוך הבית. בתמונות אלה המבט ממוקד תמיד בפנים הבית וכך הן מייצגות בין השאר את האידיאל של "אשת חיל" היושבת בביתה. לעיתים קרובות מתוארות הנשים כשהן יושבות ליד החלון והסיבה לכך היא על פי רוב מעשית: הן יושבות ליד מקור האור כדי שיוכלו להיטיב ולרקום או לעסוק בפעולה אחרת שתדגיש את הביתיות.

Rembrandt, Saskia at the Window, Drawing, 170x125 mm, Paris, Fundation Custodia, The Frits Lugt Collection

מעטים הם המקרים בהן האישה נראית בתמונת פנים כשהיא עומדת או יושבת ליד החלון ומביטה החוצה. דוגמא יוצאת דופן היא רישום נוגע ללב של רמברנדט המתאר אישה, אולי ססקיה רעייתו, היושבת ליד החלון ומשעינה את ראשה על ידה בעודה מביטה החוצה.

Vermeer, Girl Reading a Letter at an Open Window, 1657, o/c, 83 x 64.5 cm, Dresden, Gemäldegalerie

נשים צעירות רבות ניצבות ליד החלון בציוריו של ורמר, אם כי הנשים שלו כמעט ולא מסתכלות החוצה וכשהן עושות זאת זה נראה רק כבדרך אגב. המרחק הלא מוגדר הזה שנותר בין האישה לחלון הוא מימד אניגמטי נוסף מתוך רבים אחרים הקיימים בתמונותיו של צייר זה. בציור שכאן נראית אישה צעירה השקועה בקריאת מכתב בעוד בבואתה משתקפת מהחלון הפתוח. כדרכם של אמני דלפט, טרח ורמר הרבה כדי ליצור בתמונה אשליה אופטית משכנעת: הוא מיקם את הנערה מאחורי שולחן שעליו קערת פירות כמו אקראית ואת התמונה כיסה בוילון על מסילה המחקה וילונות דומים בהם היו ההולנדים מגנים על התמונות התלויות בביתם.

אורן וקסלר, מיכל דגן, ארט דיירקטורית, מתוך "חדר משלה", 2010

בספר "נערה עם עגיל פנינה" נקטה הסופרת טרייסי שבלייה במהלך פמיניסטי מעניין שעיקרו בכך שהיא נתנה שם לאחת מאותן נשים אלמוניות המאכלסות את התמונות של ורמר, ויותר מכך למשרתת פשוטה. המהלך מורכב יותר שכן הסיפור כולו מסופר מנקודת מבטה של אותה משרתת ולא מנקודת מבטו של הצייר-הגבר, שהיא נקודת המבט של מרבית התמונות שציירו אמני המופת.

הנערות של ורמר שימשו השראה לסדרת תצלומים של הצלמת אורן וקסלר. בסדרת תצלומים שנקראה "חדר משלה" (עפ"י ורג'יניה וולף) הציגה אורן כמה מחברותיה על פי תמונות מעין אלה של ורמר. אלא שלכל הנשים בתצלומים הללו יש שם והן נשים מצליחות ומודעות לעצמן. הדבר ניכר גם בצורת הלבוש ובשפת הגוף הנונשלנטית של מיכל דגן.

רובי לבוביץ, רחל, תל אביב, מתוך הסדרה "סף", 2007

בתצלום של רובי ליבוביץ המתאר את רחל יש מימד אינטימי וחושני הנוצר בשל קרבתה של הדמות. התצלום לקוח מתוך סדרה העוסקת במשמעות ובסמליות של הסף ואכן האישה בתצלום רוכנת – כמעט נוגעת – בחלון בעודה מתבוננת החוצה, ונראית כאילו היא בוחנת את "תקרת הזכוכית". יש משהו מאד ישראלי גם באישה וגם בנוף האורבני שהיא סוקרת.

מימד ישראלי מאוד יש גם בתצלום של קונרדו מלטה שהוא בכלל אמן קובני החי בקרבנו. אדן החלון המתקלף נעשה מוחשי מאד בזכות העובדה שהאישה מניחה עליו את ידיה. אנחנו מכירים את התחושה הזאת. החלון הפתוח מבעדו נראית האישה מייצר אלמנט נעים מבחינה קומפוזיציונית ומשתלב היטב עם החלון החובק אותה מן הצד שני. עבודותיו של קונרדו עשירות בסימבולים ואזכורים תרבותיים, גם כותרת העבודה מתפקדת כמוליך לרבדים תרבותיים נוספים. כמה יפה הפסלון הקטן והקטוע של ה-The Source.

Conrado Sarid-Maletah, All the marvelous things that the angel told you last night, sleeping in your silent bed...; from the set: A minstrel's song for the Saturday; Model: Carmel Szkolnik, Haifa, Israel, 2012

בכל העבודות שנזכרו כאן מתקיים מימד ברור של עיסוק – מודע או שלא מודע – במשמעות הבית וברעיון של היציאה מהבית לצורך מימוש עצמי. לכן יש במוטיב של האישה הניצבת בחלון משהו נוגע ללב ומאידך גם מימד אניגמתי: לעולם לא נדע על מה היא מסתכלת ומה מחכה לה בחוץ.

Read Full Post »

מתי אלמליח הוא בוגר המחלקה לצילום בויצ"ו חיפה ב-2009 וכבר בשלב מוקדם בקריירה שלו החליט שהוא מצלם את עצמו. כשהתחיל לעסוק בצילום דיוקנאות עצמיים הרגיש את הצורך להיחשף לגמרי והחל לצלם את עצמו בעירום.

Mati Elmaliach, Erfoud, Morocco, 2009

בתחילה חשב להשתמש בדיוקנאות הללו לפרויקט הגמר שלו, אך לבסוף החליט לצאת מהמרחב הפרטי שלו ולהיכנס לזה של אחרים. כך קרה שפרויקט הגמר עסק בדיוקנאות אינטימיים בעירום של גברים אחרים בחלל הפרטי שלהם.

Mati Elmaliach, Erfoud, Morocco, 2009

הדיוקנאות העצמיים של מתי מצולמים בדרך כלל בחדר השינה בבתים בהם התגורר ובחדרי מלון. הם חוקרים את האפשרות ליצר אינטימיות בחדרים הללו ועוסקים בשאלות כגון: מה היה כאן קודם? ומה יהיה כאן אחרי שהאינטימיות תתמסמס? שני הדיוקנאות העצמיים שמופיעים כאן הם חלק מהסדרה Naked והם צולמו במהלך טיול שורשים במרוקו.

Read Full Post »

בועז טל ז"ל

אתמול התבשרנו כי בועז טל הלך לעולמו. בועז טל היה אחד מנציגיו הבולטים של דור הצלמים שהעלו את הצילום למעמד של אמנות לגיטימית ומשמעותית בישראל בשנות השבעים והשמונים. במהלך השנים מאז לא הפסיק ליצור ושימש במקביל גם כמורה, כמנחה וכמודל לחיקוי למאות סטודנטים לצילום ולאמנות. מכלול יצירתו המורכב כל כך עוד לא נחקר ועוד טרם הוערכו צפונותיו, אך גם כך ברור כי עבודותיו חקרו באופן ישיר ומקורי ותוך התכתבות עם מרכיבי תרבות רבים, סוגיות מרכזיות בהוויה הישראלית. חשוב במיוחד המחקר שניהל במשך שנים בדבר זהותו של הפרט הישראלי, של הגבר הישראלי ושל היחסים בין המינים, תוך שהוא משתמש בדימויים מתולדות האמנות, מפרק אותם ובונה אותם מחדש. מותו בטרם עת הוא אבדה גדולה למשפחתו ולמכריו כמו גם לקהילת האמנות הישראלית בכלל. יהי זכרו ברוך.

בועז טל, דיוקן עצמי, 1978

בועז טל, ללא כותרת, 1982

בועז טל, הגירוש מגן עדן, 1986

Read Full Post »

Older Posts »